החלטה בתיק רע"א 10387/04

           ביום 16.3.03 ניתן פסק-דין על-ידי ועדת הערר לענייני ארנונה (להלן: ועדת הערר) של המועצה המקומית עומר (להלן: המשיבה), אשר קיבל את הערר שהגיש עורך-דין שמואל יוסף (להלן: המבקש) ולפיו יבוטלו חיובי הארנונה שהוטלו על המבקש בהקשר לנכס שברשותו. ועדת הערר, במסגרת פסק-דינה, הטילה על המשיבה הוצאות בסך של 1,500 ש"ח. לטענת המשיבה, זקפה היא את הסכום לזכותו של המבקש בחשבונותיה, בכך שקיזזה אותו מחובותיו של המבקש אליה.

           המבקש פתח כנגד המשיבה תיק הוצאה לפועל בלשכת ההוצאה לפועל בבאר- שבע (מספרו 14-044497-03-0). לטענתו, הסכום שקיזזה המשיבה מחשבונו במועצה המקומית עומר היה נמוך בסכום של 135 ש"ח מהסכום האמור. המשיבה עתרה מנגד לסגור את תיק ההוצאה לפועל בטענה, כי ללשכת ההוצאה לפועל אין סמכות עניינית לדון בהחלטת ועדת ערר לענייני ארנונה.

           ראש ההוצאה לפועל בבאר שבע החליט לסגור את תיק ההוצאה לפועל, בנימוק שהוא לא הצליח למצוא הוראת חוק מפורשת המאפשרת אכיפת החלטתה של ועדת הערר באמצעות לשכת ההוצאה לפועל. לטעמו, הדרך היעילה לאכיפת ההוראה הינה באמצעות הגשת תביעה אזרחית וקבלת פסק דין אשר ניתן יהיה לאוכפו באמצעות ההוצאה לפועל.

           על החלטת ראש ההוצאה לפועל, ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בבאר שבע לאחר שקיבל מראש ההוצאה לפועל רשות לעשות כן. המבקש טען בבית-המשפט המחוזי, כי החלטתו של ראש ההוצאה לפועל פוגעת בזכותו הקניינית לגבות את חובו שנפסק על-פי דין וכי ההחלטה התקבלה בניגוד לייעודה של לשכת ההוצאה לפועל שתפקידה הוא הוצאה לפועל של הכרעות שיפוטיות בנושאים כספיים. המבקש יצא חוצץ כנגד הערתו של ראש ההוצאה לפועל, לפיה הדרך הראויה לגבות את חובו הינה באמצעות הגשת תביעה נוספת.

           בית-המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט נ' הנדל) דחה את ערעורו של המבקש בקובעו, כי מקור הסמכות לפיו יקבע באם החלטה או פסק-דין יבוצעו בלשכת ההוצאה לפועל טמון בנוסח חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל) וחוקים אחרים ולא בדרך של פרשנות משפטית.

           בראש ובראשונה, קבע בית-המשפט המחוזי, שהדין מציין שני מקורות בכדי לקבוע שהכרעה הינה ברת-ביצוע על-ידי ההוצאה לפועל: המקור הראשון טמון בחוק ההוצאה לפועל עצמו אשר מורה, כי פסק דין או החלטה אחרת שניתנה על-ידי בית-משפט או בית דין דתי, ניתנים לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל והמקור השני מצוי במסגרתו של סעיף 81 לחוק ההוצאה לפועל, לפיו הכרעה שניתנה על-ידי גורם שאינו בית-משפט, יחולו עליה הוראות חוק ההוצאה לפועל ובתנאי שמדובר ב"חיוב שדינו כפסק דין" כ"משכנתאות רשומות על מקרקעין וכן החלטות, צווים, פסקי דין ומסמכים שנקבע לגביהם בכל דין כי יש לבצעם כמו פסק-דין של בית משפט".

           בית-המשפט המחוזי דחה את ניסיונו של המבקש להסיק מתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א - 2000 (להלן: התקנות), כי יש לראות בועדת ערר כבית דין. אמנם נכון הדבר, שהתקנות מגדירות בית דין כוועדת ערר וגם נכון הדבר שניתן להגיש ערעור מינהלי לפי סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976, אך בין קביעת הדין, כי הכרעה של ועדת ערר לעניין ארנונה כפופה לשבט הביקורת של בית-המשפט לעניינים מנהליים, לבין המסקנה שהכרעה של ועדת ערר לעניין ארנונה ניתנת לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, מפרידה כברת דרך.

           התוצאה אליבא דבית-המשפט המחוזי הינה שפסק-הדין של ועדת הערר לעניין ארנונה, אינו בר ביצוע בלשכת ההוצאה לפועל וזאת משום שאין לכך מקור בחוק.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו, כפי שהעלה בפני לשכת ההוצאה לפועל ובפני בית-המשפט המחוזי. לטענת המבקש, החלטותיהן של הערכאות שקדמו לי, התעלמו מהאמור בסעיף 11 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המחייב את רשויות השלטון כולן בכיבוד הזכויות המעוגנות בחוק היסוד ובבטלן פסיקה ענפה של בית-משפט זה, לפיה אין לפגוע בזכות הקניין שהינה זכות חוקתית על-חוקית.

           מנגד, טוענת המשיבה, כי שילמה את הסכום הנדרש על-ידי המבקש זה מכבר וכי הינה מצרה על כך, שהמבקש בחר לנהל את ההליך למרות שהסכום שולם. המשיבה הוסיפה וטענה, כי נאמנה עליה קביעתו של בית-המשפט המחוזי ולפיה פסק-דינה של  ועדת הערר, אינו בר ביצוע בלשכת ההוצאה לפועל וזאת משום שאין לכך מקור מפורש בחוק.

           לאחר שבחנתי את בקשת רשות הערעור נחה דעתי, כי דינה להידחות. רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות חוקתית; מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם חשיבות עניינית לבעיה משפטית המועלית בהם; מקרים בהם יש חשיבות ציבורית בעניין; במילים אחרות, מקרים בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123). הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים, אשר נדון כבר בפני שתי ערכאות, הן בפני ראש ההוצאה לפועל והן בפני בית-המשפט המחוזי והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי".

           אף לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות. סעיף 81 לחוק ההוצאה לפועל מורה אותנו, כי חוק ההוצאה לפועל, אינו חל רק על ביצוע פסקי-דין והחלטות אחרות של בית משפט, כי אם גם על החלטות, צווים ופסקי דין, אשר נקבע "לגביהם בכל דין", כי יש לבצעם כמו פסקי דין של בית-משפט ועל ביצועם חלות הוראות חוק ההוצאה לפועל, בשינויים המחויבים. סעיף זה בחוק ההוצאה לפועל מנחה, אפוא, מפורשות, כי המבקש לבצע צו או החלטה יוודא לאמור, כי קיימת בדין הוראה מיוחדת המאפשרת את אכיפת הצו או ההחלטה לפי חוק ההוצאה לפועל. המבקש לא השכיל להצביע על הפנייה ספציפית בדין, לפיה יש לבצע החלטה של ועדת הערר באמצעות ההוצאה לפועל ונראה שאין כל הפניה כזו.

           לא זו אף זאת. חוק בתי דין מנהליים, התשנ"ב-1992 (להלן: חוק בתי דין מנהליים) מגדיר "בית דין מינהלי" כערכאה המוקמת בידי שר או רשות מינהלית אחרת ויש לה סמכות שפיטה, בין אם היא מכונה בית דין, ועדת ערר או ועדת ערעור. סעיף 44 לחוק בתי דין מנהליים קובע, כי "החלטה של בית דין, דינה בכל הנוגע להוצאה לפועל, כדין פסק דין של בית משפט", בעוד שסעיף 4 (א) לחוק זה קובע, כי הוראותיו יחולו על בית דין המנוי בתוספת. אלא מאי? ועדת ערר לקביעת ארנונה אינה נמנית על רשימת בתי הדין שבתוספת ומכאן שאף מחוק בתי דין מנהליים, אין לראות בועדת הערר בגדר "בית דין" (ראו בעניין זה עמ"נ (נצרת) 101/01 - תעשית אבן וסיד בע"מ נ' מנהל הארנונה (לא פורסם)).

           אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

           המבקש ישלם למשיבה שכר-טרחת עורך-דין בסך 3,500 ש"ח.

           ניתנה היום, י"ב בכסלו תשס"ו (13.12.05).

                                                                                      ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: